בודדים בצמרת

מנהלים יקרים.
מוקפים כל היום באנשים… הלו"ז שלכם עמוס פגישות, למעשה… הייתם ממש רוצים רגע לבד.
.בתוך כל ההמולה, תחושת הבדידות היא גדולה.
בעוד לרוב העובדים יש את "קבוצת השווים", החבר'ה בעבודה… איתם ניתן גם לרכל, לקטר ובעיקר לשתף…
עמדת הניהול הבכיר לא תמיד מאפשרת את כל זה,
והאחריות…. הו האחריות… לעיתים כבדה מנשוא.
את תחושת הבדידות הזאת מעצים היקף השעות הנרחב בו אנו "מבלים" במקום העבודה, כאשר בדרך כלל, מנהלים בכירים אף "מושקעים" יותר גם בהיבט הזה… כך ששעות הבדידות הן רבות וארוכות.
ועוד לא דיברנו על וורקוהוליזם או פרפקציונזם – כתכונות המעצימות את האתגר עוד יותר.
תסמונת נוספת המעצימה את תחושת הבדידות בקרב מנהלים היא דווקא "באשמת העובדים"… אשר יספרו לבוס מה שהוא רוצה לשמוע , יתחמקו מזמן לבד איתו, ויראו נטייה קבועה כמעט להסכים עם דבריו…
טוב, עד כאן נשמע די נורא.
אבל… (ועכשיו לחלק האופטימי…) ראשית,
"המנהלים החדשים" אלה עם המודעות העצמית הגבוהה, הרצון להתפתח ולצמוח יחד עם הארגון ועובדיו, לא מחזיקים כזה "דיסטנס" מהעובדים, מקיימים קשרי חברות גם עם הכפופים להם.
מערכות היחסים הן הרבה יותר מגוונות בארגונים ההולכים ונהיים יותר "שטוחים".
המודעות הגבוהה של "המנהל החדש" תשלח אותו לקבל עזרה ממאמן אישי, מעמית בארגון אחר, או מנטור בארגון או מחוצה לו.
לגבי תחושת האחריות הכבדה… טוב, כאן אין בשורה גדולה בסוף עם הכוח הגדול -מגיעה אחריות גדולה.
אבל גם בהקשר הזה כלים ניהוליים מתקדמים ופרקטיים יעזרו לבצע בקרה נכונה, להאציל סמכויות ו"לחיות את המתרחש" באופן כזה… שיקלו גם על כובד האחריות ויעזרו לישון בלילה.
אז לא הכרחי להיות בודדים בפיסגה,
ואגב, אם אתם כבר שם… אל תשכחו להנות מהנוף…